אחים ויקטור יוסף ונפתלי בע"מ ואח' נ' חרלפ ואח'

החלטה

בקשת המבקשים - הנתבעים (כלמוביל בע"מ ושמואל חרל"פ) לחייב את המשיבים - התובעים, מוסך האחים ויקטור בע"מ (בפירוק) ויוסף בוחבוט, בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהם.

רקע הבקשה הינו כתב תביעה בסך של כ-14 מליון ₪, שהגישו המשיבים כנגד המבקשים, שעניינה נזקים שנגרמו להם בשנת 2005, בעקבות יחסים מסחריים שהתקיימו בין הנתבעת לתובעת. לטענת המבקשים, מדובר בתביעה חסרת יסוד מלכתחילה, שהתיישנה, אשר הוגשה בחוסר תום לב ובנסיון להתעשר שלא כדין על חשבונם.

בד בבד עם הגשת התובענה הגישו המשיבים בקשה לפטור מאגרה בה הצהירו, כי המשיבה 1, נעדרת יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרה, שכן מדובר בחברה המצויה בהליכי פירוק מזה כ – 7 שנים, אשר עומדים כנגדה חובות עצומים, קופת הפירוק ריקה לחלוטין ולא צפויים להתקבל בה כספים נוספים. באשר למשיב 2 הוצהר, כי על רקע השקעות של מליוני שקלים שהוציא מכיסו הפרטי, נותר מחוסר כל, וכיום פטור הוא אפילו מתשלום מס הכנסה (סעיף 4, 13 ו-15-25 לבקשה מיום 8.4.13). בנסיבות אלה ובהנתן העובדה כי עד כה אפילו לא שולמו הוצאותיהם בסך 1,500 ₪ שנפסקו בהליך הבקשה לפטור מאגרה, קיים סיכון ממשי, כי המבקשים לא יוכלו להפרע את הוצאותיהם, במידה ותדחה התביעה כנגדם.

תגובת המשיבים נתבקשה ונתקבלה. לטענתם, מדובר בנסיון לחמוק מבירור ענייני של התביעה תוך ניצול ציני של מצבם הכלכלי הקשה, אליו הגיעו באשמת המבקשים. עוד טוענים המבקשים כי על אף שאין חולק בדבר מצבם הכלכלי הקשה, הרי שבכך לא די ויש לבדוק האם נסיבות העניין אכן מצדיקות חיוב בערובה. לעניין זה יש לבחון האם הוגשה התובענה בתום לב, סיכוייה, והאם מצבה הרעוע של התובעת אכן נגרם באשמת הנתבע, וכי אין לשקול סיכויי התביעה במסגרת בקשה מסוג זה. בכל מקרה, על בית המשפט לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית, על מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני התובעים.

באשר לחיוב המשיב 2, מציינים המשיבים, שבניגוד לחזקה הקיימת כלפי המשיבה 1 כחברה, הרי שבעניינו הנטל להוכיח צורך בהפקדת ערובה מוטל על כתפי המבקשים. וזאת על רקע זכות הגישה לערכאות.

המבקשים הגישו תשובה לתגובה ובה מציינים הם כי המשיבה 1 כשלה לסתור את החזקה העומדת כנגדה, ולא הוכיחה כי יהיה ביכולתה לשלם את ההוצאות. באשר למשיב 2 טוענים המבקשים, כי גם זכות הגישה לערכאות היא יחסית, ולא פחות מכך הצורך להגן על הנתבע שלא יצא בחסרון כיס ככל שתדחה התביעה כנגדו. על כן מבוקש להשית על המשיבים ערובה בגובה של כ – 5% מסכום התביעה היינו סך של 700,000 ₪.

מקור חיובה של חברה תובעת אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, במתן ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע בתובענה, בהוראת סעיף 353א א' לחוק החברות התשנ"ט – 1999 (תיקון מס' 3) תשס"ה-2005 הקובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

פרשנות סעיף 353א' הנ"ל המתיישבת עם הכללים שנקבעו בפסיקה, מלמדת כי התנאי היחיד לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה לתשלום הוצאות אם תידחה תביעתה, הינו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, וכי הנטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה מוטל על החברה, אשר לה המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי.

מסקנת הדברים היא, כי הכלל הוא חיוב חברה תובעת בהפקדת ערובה, זאת מכח החזקה הקמה בעניין כנגדה, אלא אם הובאו טעמים לסתור, או בשל נסיבות שבשלן סבור ביהמ"ש בהתאם לשיקול הדעת המוקנה לו, כי אין מקום להורות כן (ר' למשל רע"א 1747/09 למיט יבוא ויצוא בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ (23.3.09).

ככלל, ניתנת עדיפות לעקרון זכות הגישה לערכאות, ואין חוסמים בדרך כלל דרכו של תובע, לפנות לבית המשפט למימוש זכויותיו. יחד עם זאת, כנגד הזכות האמורה, עומדת זכותו של הנתבע, שלא למצוא עצמו נגרר שלא ברצונו להתדיינות ולהוצאות מיותרות, כשבסופה, עלול הוא למצוא עצמו חסר יכולת מימוש הוצאות הצפויות להפסק לזכותו, אם אכן תתקבל עמדתו.

במסגרת האיזון שבין זכותו של הנתבע שלא להיגרר להליכים משפטיים מבלי שתינתן ערובה לשיפוי הוצאותיו, ובפרט כשהתובעת היא חברה בע"מ, לבין זכות הפנייה לערכאות, הותיר המחוקק לבית-המשפט שיקול-דעת רחב להורות לחברה להמציא ערובה, אלא אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או כאשר החברה מוכיחה כי יש לה יכולת לשלם לנתבע את הוצאותיו אם תידחה התביעה.

בענייננו, המדובר בחברה מוגבלת במניות, המצויה בפירוק והמעידה על עצמה מפורט לעיל כי נעדרת היא יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרה, שעומדים כנגדה חובות עצומים וקופתה ריקה לחלוטין ולא צפויים להתקבל גם כספים נוספים. בנסיבות אלה נראה כי אין מנוס מלקבוע, כי לא זו בלבד שהמשיבה 1 לא הרימה את הנטל המוטל עליה בעניין זה ולא סתרה את החזקה הקיימת כנגדה, אלא אדרבא, חיזקה היא את טענת המבקשים בעניין זה לחשש לפיו ככל שתדחה התובענה יעמדו הם לפני שוקת שבורה בהעדר יכולת פירעון הוצאותיהם.

בהנתן האמור, קמה עילה לחייב את המשיבה 1 בהמצאת ערובה לתשלום הוצאות המבקשים, במקרה שתידחה התובענה שהוגשה כנגדם.

צודקים המשיבים, כי בעניינו של המשיב 2, לא חלה החזקה הקיימת כבעניינן של חברות מוגבלות במניות, וכי עניינו של זה נקבע לפי הוראות תקנה 519 (א) לתקסד"א, שלפיו הנטל להוכיח העדר יכולת מוטל על כתפי המבקשים.

ואכן נראה כי גם בעניין זה צלחה דרכם של המבקשים נוכח הצהרותיו של המשיב 2 עצמו בבקשה שהוגשה מטעמו ולפיהן: "לגבי, הרי שכפועל יוצא מהשקעות של מליוני שקלים שהוצאתי מכיסי הפרטי כמפורט בכתב התביעה, נותרתי מחוסר כל..."(ס' 5 לתצהיר המשיב 2 מיום 7.4.13), בהמשך: "מאז החליטה הנתבעת באופן שרירותי על ניתוק הקשר העסקי עם המבקשת, נקלעתי למפולת כלכלית קשה, וכיום אני למעשה אדם חסר כל, אשר תלויים ועומדים כנגדי חובות של מליוני שקלים" (ס' 17 לתצהיר הנ"ל). בהמשך ממשיך המשיב 2 ומפרט את מצבו הבריאותי והכלכלי, היותו חסר רכוש, המתגורר אצל בנו, ומצרף אף רשימת תיקי הוצל"פ פתוחים בעניינו (ס' 20, 25 ו-27 לתצהיר).

בנסיבות האמורות נראה גם בעניינו של המשיב 2 הורם הנטל הנדרש להראות, כי באם תדחה התובענה, קיים חשש כבד שהמבקשים לא יוכלו להפרע את הוצאותיהם.

בד בבד עם האמור, כמובן שיש לבחון את גובה הערובה ומידתיותה, על מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני המשיבים, על מנת לשמור על זכות הגישה שלהם שהוכרה למעשה כזכות חוקתית.

בהנתן האמור ובהערכת ההוצאות הנדרשות להיערכות ניהול הגנת המבקשים, בין היתר בשים לב לסכום התביעה, ובהביאי בחשבון מנגד גם את זכות הגישה לערכאות, נראה לי כי הפקדת סכום של 100,000 ₪ (פחות מ- 0.75% מסכום התובענה) על ידי המשיבים ביחד ולחוד, יספק בנסיבות העניין.